התחבורה חזרה, הדולר נרגע, אבל השינה עוד לא: כך נראית השגרה שאחרי הלילה הלבן

יש בישראל רגע כזה, מוכר מאוד, שבו המערכות כבר משדרות חזרה לשגרה, אבל האדם עצמו עוד לא שם. הרכבות מתחדשות, רוב קווי האוטובוס חוזרים לפעול, בשוק המט”ח נרשמת התאוששות מתונה, וגם החדשות מחליפות את טון החירום בטון תפעולי יותר. על הנייר נדמה שהסערה חלפה. בפועל, מי שמנסה לישון, להתרכז בעבודה או פשוט לעבור יום רגיל, מגלה שהגוף לא ממש קיבל את העדכון.

זו אולי אחת התופעות הפחות מדוברות של התקופה האחרונה. המעבר מחירום לשגרה מהיר יחסית אצל מוסדות, והרבה יותר איטי אצל בני אדם. המקלט נסגר, הלו”ז נפתח מחדש, אבל הראש נשאר דרוך. אין תמיד אזעקה, ובכל זאת יש האזנה פנימית מתמשכת. אין בהכרח שיבוש, אבל נשארת עייפות שמרגישה כמו המשך ישיר של כמה לילות שלא באמת נסגרו.

השגרה חוזרת קודם על הנייר

מהצד של המערכות הציבוריות והכלכליות, הסימנים די ברורים. התחבורה הציבורית מתקרבת לפעילות כמעט מלאה, גם אם לא באופן אחיד בכל הארץ. השוק המקומי מגיב בהתאם, והדולר נע בתנועה מתונה שמרמזת על ירידה מסוימת בלחץ המיידי. אלה מדדים חשובים. הם משקפים אמון בסיסי ביכולת לחזור לפעילות. אנשים צריכים להגיע לעבודה, עסקים צריכים להיפתח, והמשק לא יכול להישאר לאורך זמן במצב המתנה.

אבל בין חידוש פעילות לבין תחושת יציבות יש מרחק. מערכת יכולה לחזור לעבוד גם כשמי שמפעיל אותה עדיין מותש. נהג אוטובוס, עו”ד שעובד מול לקוחות מעבר לים, הורה לשני ילדים קטנים, מורה שמנסה לתפקד בכיתה אחרי לילה מרוסק, כולם יכולים, טכנית, לחזור למסלול בלי להרגיש שהם באמת חזרו אליו.

הפער הזה בולט במיוחד אחרי מתיחות ביטחונית. הכותרות זזות מדיווחי תקיפות ואיומים למדדי פעילות, אבל האדם הפרטי נשאר איפשהו באמצע. הוא כבר לא בחירום מלא, ועדיין לא בתוך שגרה יציבה. וזה מצב ביניים מתיש במיוחד, בעיקר משום שמבחוץ כבר מצפים לתפקוד רגיל.

את העייפות הזאת אי אפשר לקרוא במדדים הרשמיים

בכתבות על הרגלי שינה, במיוחד כאלה שעוסקות בחיים עירוניים לחוצים, חוזרת שוב ושוב אותה תמונה: אנשים לא תמיד ישנים מעט, אבל ישנים לא טוב. הם נשכבים מאוחר, מתקשים להירדם, מתעוררים בקלות, ומשלימים את החסר עם קפה, סוכר ועקשנות. אצל ישראלים שחיים בתוך רצף של עבודה, ילדים, מסכים וחדשות ביטחוניות, המשוואה הזאת נעשית מורכבת עוד יותר.

וזה לא רק עניין של מספר שעות. גם איכות השינה נשחקת. כשהמוח שוהה זמן ממושך במצב של כוננות, הוא לא תמיד יודע לעבור מהר למנוחה עמוקה. גם אחרי שהאיום נחלש, משהו בו ממשיך לבדוק. התוצאה מוכרת: ערות מתמשכת, עיניים שורפות, ועייפות שלא באמת נפתרת אחרי לילה אחד סביר.

מכאן נולד גם אחד המנגנונים השכיחים של התקופה. יותר קפה ביום כדי לפצות על לילה מקוטע, ואז קושי גדול יותר להירדם בלילה שאחריו. זו לא תופעה חדשה, אבל בתנאי לחץ היא כמעט הופכת לברירת מחדל. שותים כדי להחזיק את היום, ובסוף מושכים את הדריכות עצמה אל תוך הלילה.

כשהחדשות נרגעות, הגוף מגיב לפעמים באיחור

יש כאן פרדוקס לא קטן. בזמן האירוע עצמו, חלק מהאנשים דווקא מתפקדים היטב. האדרנלין עובד, המשימות ברורות, והחיים מצטמצמים למה שהכרחי. ואז מגיע אחר כך. השגרה חוזרת ודורשת ריכוז, סבלנות וקשב, ופתאום מתברר עד כמה המערכת עמוסה.

גם ברמה האישית זה מבלבל. לכאורה, עכשיו כבר אמור להיות קל יותר. אין הצדקה ברורה לתשישות, במיוחד אם מקום העבודה נפתח מחדש והנסיעות חזרו. אלא שהגוף לא מסתדר תמיד לפי ההיגיון התפעולי. הוא מגיב בקצב אחר, לפעמים איטי יותר, לפעמים מקוטע. יום אחד נראה סביר, וביום שאחריו הכול נמרח.

כדאי לומר את זה בזהירות: לא כל אדם יחווה אותה תגובה, ולא כל קושי בשינה נובע דווקא מהמצב הביטחוני. יש שונות גדולה בין אנשים, בין הרגלי חיים, בין מבנה העבודה והמשפחה, וגם בין מי שיכול להרשות לעצמו התאוששות לבין מי שממשיך לעבוד תחת עומס קבוע. ובכל זאת, התמונה הכללית ברורה למדי. החזרה לפעילות לא מוחקת מיד את סימני המתח.

גם הכלכלה מספרת סיפור של נשימה, לא של פתרון

התאוששות מתונה בדולר או חידוש קווי תחבורה אינם סימן לכך שהכול נפתר. הם בעיקר מעידים שהמערכת מנסה לנשום מחדש. גם במישור האזרחי הרחב, זה מצב של הסתגלות יותר מאשר רגיעה מלאה. כשהכותרות עדיין כוללות תקיפות, איומים והמשך אי-ודאות אזורית, קשה לטעון שנוצרה קרקע יציבה באמת. יש הקלה יחסית, לא בהכרח שקט עמוק.

במובן הזה, המדדים הכלכליים והתחבורתיים דומים יותר לנפש הישראלית מכפי שנהוג לחשוב. גם הם לא עובדים במעבר חד. יש תיקון, יש התאוששות חלקית, יש חזרה של תנועה, אבל בתוך כל אלה נשארים מרווחים של חוסר ביטחון. לכן לא מעט אנשים מרגישים שהם אמורים כבר לחזור לעצמם, כשבפועל הם בעיקר מחליפים מצב תפקוד.

השגרה הישראלית היא לפעמים פשוט היכולת להמשיך עייפים

אולי זו התובנה הפחות נוחה מכל. בישראל, שגרה לא פעם מוגדרת לא כמצב רגוע, אלא כיכולת להמשיך למרות העייפות. ללכת לעבודה עם מעט מדי שינה. לקיים פגישות על עודף קפאין. לקחת ילדים למסגרות אחרי לילה עם התראות, או אפילו רק עם חרדה שקטה ברקע. זה נראה נורמלי כי זה נפוץ. אבל העובדה שמשהו נפוץ לא הופכת אותו לקל.

התרבות המקומית אפילו מתגמלת לפעמים את הדפוס הזה. מי שממשיך, מי שלא מתפרק, מי שמספיק הכול למרות הכול, נתפס כמתפקד. רק שהמחיר מצטבר. לא תמיד באופן דרמטי, לרוב דווקא בטפטוף: עצבנות, ירידה בריכוז, חוסר סבלנות, קושי בקבלת החלטות, תלות גוברת בקפה או במסכים, ותחושה כללית שהמוח עובד עם יותר מדי כרטיסיות פתוחות.

מה בדרך כלל רואים בשטח

• יותר אנשים מדווחים על קושי להירדם גם כשהם עייפים מאוד.
• צריכת הקפה עולה, לפעמים בלי לשים לב עד כמה.
• החזרה לנסיעות ולעבודה לא בהכרח מלווה בתחושת מסוגלות דומה.
• הורות ועבודה במשמרות או מול חו”ל מחריפות עוד יותר את העומס.
• גם כשיש שיפור בחדשות, אי-הוודאות נשארת ברקע ומשפיעה על היום-יום.

לא הכול נמדד לפי השאלה אם חזרנו לעבוד

אחת הטעויות השקטות בתקופות כאלה היא למדוד התאוששות רק לפי פתיחת מוסדות, חזרת קווים או מסחר רגיל יחסית. אלה נתונים חשובים, אבל הם לא מספרים מה קורה בשעות הקטנות, כשמישהו שוכב ער ובודק אם הוא באמת מסוגל להרפות. הם גם לא מגלים מה קורה בבוקר, כשאדם שכבר “חזר לשגרה” מרגיש שהוא פועל על שאריות.

ואולי זה השינוי שכדאי לשים אליו לב. לא רק מה המצב, אלא גם איך קוראים אותו. במקום לשאול אם המשק חזר, אולי נכון יותר לשאול איזה סוג של תפקוד חזר. האם זו שגרה שיש בה יציבות, או רק שגרה של התאוששות חלקית. האם המערכות נפתחו מחדש, או שגם בני האדם קיבלו זמן לחזור לקצב מעט שפוי יותר.

בינתיים, התשובה כנראה מורכבת. ישראל יודעת להניע מחדש רכבות, אוטובוסים ושווקים במהירות יחסית. את השינה, לעומת זאת, קשה הרבה יותר להחזיר למסלול.

המידע בכתבה הוא מידע כללי בלבד ואינו מהווה ייעוץ משפטי. בכל מקרה פרטני כדאי לבחון את העובדות והמסמכים מול איש מקצוע מתאים.